לתרגול שריפת הקטורת יש היסטוריה ארוכה בסין; מבער *Boshan* (ההר האוניברסלי) המפורסם של שושלת האן תוכנן במיוחד למטרה זו. מבערי קטורת - הידועים גם בתור *xiangxun* או *xianglu* - היו במקור עשויות מברונזה, חומר ששימש למבערי *בוסאן* מתקופת האן. במציאות, הקטורת לא הייתה רק מרכיב נוי בחייהם של ספרותיים עתיקים; הוא שימש פונקציות מעשיות כמו ריח של בגדים, הפגת עייפות והרחקת חרקים. בעקבות שושלת האן התרחב מגוון החומרים ששימשו למבערי קטורת. מבערי פורצלן *בושן* הופיעו בתקופת שושלת סונג, אך מכיוון שלא יכלו לעמוד בחום של אבקת קטורת שריפת, הם הפכו במהרה לאובייקטים להערכה וטיפול אסתטיים ולא לשימוש פונקציונלי. באופן דומה, מבערים מאוחרים יותר עשויים ירקן או ירקן שימשו בעיקר כחפצי אמנות דקורטיביים או לאספנות; במונחים של ערך, חלקי התצוגה הללו עלו לרוב על מקביליהם הפונקציונליים.
בתקופת שלטונו של קיסר שואנדה בשושלת מינג, המלך המונע על ידי תשוקה לאסוף ולהתפעל ממבערי קטורת הזמין אומנים אימפריאליים לתכנן ולפקח על ייצורם של מבערים חדשים. בעלי מלאכה אלו שאבו השראה מסגנונות החרסינה הנודעת של שושלת סונג (כגון מרכולת דינג, רו, גואן, גה וג'ון) שהוחזקו באוסף הקיסרי, כמו גם מטקסטים היסטוריים כמו *Xuanhe Bogu Tulu* (קטלוג מאויר של עתיקות מתקופת Xuanhe) ו-*Kaoguated Catalogue* של *Kaoguated Catalogue*. כדי להבטיח איכות מעולה, בעלי מלאכה בחרו עשרות מתכות יקרות - כולל זהב וכסף לסגסוגת עם נחושת אדומה, והעבירו את התערובת ליותר מעשרה סיבובים של התכה ויציקה קפדנית. מבערי הברונזה שהתקבלו היו בעלי ברק מבריק, חם ושקוף. היצירה המוצלחת של מבער Xuande יצרה תקדים לאומנות עתידית של מבערי ברונזה, ובמשך תקופה ארוכה בהיסטוריה, "מבער Xuande" הפך למונח הגנרי למבערי קטורת ברונזה.
בשנה השלישית של שלטונו של שואנדה, אצווה זו של נחושת אדומה שימשה ליציקת סך של שלושת אלפים מבערי קטורת (רישומים היסטוריים משתנים בהתאם לכמות המדויקת, כאשר מקורות מסוימים ציינו ייצור כולל של למעלה מ-18,000 חתיכות). לא יוצרו אצוות נוספות לאחר מכן; המבערים האלה נשמרו עמוק בתוך העיר האסורה, ידועים לפשוטי העם רק בשמות ולא במראה. לאחר מאות שנים של היסטוריה סוערת, מבערי ברונזה אותנטיים שנוצקו בשנה השלישית לשלטון שואנדה הפכו נדירים ביותר. מחתות ברונזה של שואנדה
רישומים היסטוריים מצביעים על כך שבשנה השלישית לשלטון שואנדה, הקיסר הורה ליצוק למעלה מ-18,000 מחתות ברונזה (אם כי מקורות אחרים מציינים נתון של 3,000; הדיווחים משתנים). אולם היום הם כמעט נעלמו ללא עקבות; אפילו מוזיאון הארמון הלאומי בטאיפיי מכיל רק ארבעה. במקור, מחתות אלה לא היו רק לשימוש אימפריאלי; הם הוענקו לנסיכים, פקידים ומזבחות בבירה ובפרבריה, ואף הופצו למקדשים ידועים ברחבי הארץ. עם זאת, במהלך התהפוכות השושלות שבאו לאחר מכן, הרבה מחתות שואנדה - כולל חיקויים מאוחרים יותר וכאלה שנשאו סימנים פרטיים - התפזרו או נהרסו. כיום, מחתות Xuande אותנטיות הן אוצרות נדירים, בעוד שגם חיקויים מאוחרים יותר ויצירות מסומנות פרטיות זוכים להערכה רבה. המחסור הזה נובע מהאסונות המרובים שהכלים הללו סבלו במשך ארבע או חמש מאות שנים.
יציקת מטבעות בשלטון צ'ונגג'ן
שלטונו של צ'ונגז'ן סימן את העידן האחרון של שושלת מינג, תקופה מוכת סכסוכים פנימיים, איומים חיצוניים ולוחמה בלתי פוסקת שהותירו את האוצר הלאומי מדולדל. כדי להטביע מטבעות, הקיסר הורה ללשכת Baoyuan להמיס את כל המאגר הקיסרי של חפצי ברונזה שהצטברו על פני שושלות עוקבות - כולל ברונזה המתוארכת לשלוש השושלות של העת העתיקה ואלו מתקופת שואנדה.
יציקת מטבעות בשלטון שיאנפנג
שלטונו של שיאנפנג של שושלת צ'ינג התמודד עם משברים דומים: תסיסה פנימית, תוקפנות זרה ומלחמה מתמשכת רוקנו את האוצר. בניסיון נואש להנפיק מטבע, חפצי ברונזה שונים שנשמרו בארמון הקיסרי ובחצרות הפנימיות - כולל אוספי אבות של מחתות ברונזה, מבערי קטורת ודמויות עגור וברונזה וצבים - הושמדו והותכו ליציקת מטבעות.
הרס שנגרם על ידי מלחמה
במהלך המלחמה, הצבא היפני התמודד עם מחסור בנחושת לייצור כלי נשק וארטילריה. כתוצאה מכך, הם תפסו חפצי ברונזה מרחבי ארצי, והמיסו אותם לתחמושת. דוגמה מצוינת היא פסל הברונזה המסיבי של Guanyin, שניצב בגובה של למעלה מעשרה מטרים, שעיטר במקור את האולם הראשי של מקדש Dahui בבייג'ינג; הוא הושמד על ידי היפנים במהלך התקופה הרפובליקנית והוחלף בפסל עץ.
נמס על ידי הציבור
המקרה הראשון התרחש במהלך המלחמה להתנגדות לתוקפנות ארה"ב ולסיוע לקוריאה (1950–1953). המאמץ המלחמתי דרש כמויות אדירות של אמצעי לחימה, מה שגרם לקמפיין ארצי לאיסוף "גרוטת נחושת"; באופן בלתי נמנע, כלי הנחושת הישנים שנאספו מרחבי הארץ כללו מחתות נחושת רבות.
המקרה השני התרחש במהלך הקפיצה הגדולה קדימה (1958), תקופה של ייצור פלדה המוני. נחושת וברזל נתפסו מכל האוכלוסייה, ומשקי בית רגילים תרמו פריטים כמו אגני נחושת, סירים, מצקות ומחתות.
המקרה השלישי התרחש במהלך מהפכת התרבות (1966–1976). כלי נחושת עתיקים שונים - כולל מחתות - הוחרמו ונשלחו למפעלי היתוך כדי להתמוסס, מכיוון שהם נחשבו למושא לאמונות טפלות שמטרתן הקמפיין ל"השמדת ארבעת הזקנים". למרות שרשויות המורשת התרבותית הצליחו מאוחר יותר להציל מספר לא מבוטל של חלקים, רבים מאוד כבר הושמדו. אירועים אלה סימנו שלושה אסונות עיקריים עבור מחתות נחושת בעידן שלאחר הקמתה של הרפובליקה העממית.
במהלך העשורים, קונים מעבר לים הן מהמזרח והן מהמערב גילו עניין רב בארכיאולוגיה של יצירות אלה, והתחרו על רכישת מחתות נחושת של שושלות מינג וצ'ינג. עם זאת, חלק מהקונים נותנים עדיפות רק לאיכות המתכת עצמה, ולא מצליחים להעריך את היופי של הפטינה. כדי לתת מענה לטעמים כאלה, חלק מהסוחרים טחנו מחתות עתיקות כדי לגרום להם להיראות חדשים לגמרי, ובכך הרסו חלקים משובחים רבים.
אספנים אחרים מפרסמים פטינות מבריקות ומלאות חיים; כתוצאה מכך, סוחרים מפשיטים לפעמים את המשטחים המשעממים והמבוללים של מחתות ישנות ומחילים פטינות מלאכותיות, והורסות את האסתטיקה המקורית.
כמה מחתות חריגות כבדות במיוחד; בחשד שהם עלולים להיות יצוקים מזהב מלא, הדיוטות סותתו לפעמים את הבסיסים לצורך בדיקה, וגרמו נזק לכלים. במקרים אחרים, מחתות עם ציפוי זהב מהותי הופשטו מגימורן - פעולה הרסנית הדומה ל"הרג האווז המטיל את ביצי הזהב".
בדיוק בגלל מחתות הנחושת של מינג וצ'ינג ספגו כל כך הרבה אסונות היסטוריים וספגו אבדות כה כבדות, כי מחתות אותנטיות מתקופת שואנדה הן כיום נדירות ביותר, בעוד שחיקויים מאוחרים יותר וחתיכות מסומנות באופן פרטי הפכו גם לממצאים היסטוריים מוערכים.





